רק בטיפול, אונליין, מול הפסיכולוגית, כשהן שוב חזרו לדבר על אמא שלה, היא הבינה.
הבינה שכל אותן שנים שבהן תיקתקה את הלוק הכאילו מושלם, ציפורניים כל שלושה שבועות, התור נעוץ ביומן, פילאטיס לפחות פעמיים בשבוע ואז עוד אימון כח, מזרק כל שישה חודשים (לפעמים אפילו יותר מאחד, מה שצריך)— לא היו בשביל עצמה. בבטן שלה היא הרגישה את המועקה מתגבשת, אותה מועקה שבגללה היא באה לפגישות.
דינה שתקה ולגמה מספל הקרמיקה שקנתה בשוק הפשפשים של ברלין, ליד החומה, לפני שני ימי ראשון. היה משהו בכחול של הפרחים על הספל המשופשף שהרגיע אותה. היא לגמה מהתה, רק מים רותחים, לימון ונענע, כמו שאמא שלה שותה. “את לא מבינה,” אמרה דינה, קולה נסדק פתאום. “אף אחד לא מבין.”
הזכרון פרץ אליה כמו אגרוף בבטן. היא בת עשרים ושתיים, כבר סטודנטית, עומדת מול המראה בחדר האמבטיה הקטן בדירה בחולון, ואמא שלה נכנסת בלי לדפוק.
“תראי איך את נראית, איך תצאי ככה? שימי עוד קצת מסקרה, תבליטי את העיניים שלך. צריך לדעת להשתמש במה שיש לך. סיפרתי לך כבר שהבת של סופי מצאה חתן באוניברסיטה. מהנדס”. נזכרת איך דפקה את המברשת של המסקרה פנימה לשפופרת וטייחה עוד שכבה לפני יום לימודים מעייף.
“אני שונאת את זה,” הרגישה את הכעס מפלס לו דרך, מטיחה את זה דרך המסך “אני שונאת איך הרסו לנו את היכולת להרגיש בנוח בגוף שלנו. גופים שלמים, בריאים, מתפקדים – והם גרמו לנו להרגיש כאילו הם פגומים וצריכים כל הזמן השקעה.”
היא עצרה, הביטה בחלון מהצד, בשמיים האפורים, במעין גשם דק שהתחיל לרדת. “בבית, כשהייתי מרגישה ככה, הייתי נוסעת לים. אפילו בחורף. אוטובוס 5, יורדת בתחנה לפני הקיוסקים של הים, הולכת יחפה על החול והמים עד שהראש מתרוקן. שם הגוף שלי היה פשוט… גוף.” היא נשמה עמוק, מדמיינת ריח של ים מרחוק. “לפעמים הגעגוע לים הזה כואב יותר מהגעגוע לאנשים.”
הפסיכולוגית הנהנה בהבנה. “הגעגוע הוא חלק מהסיבות שלנו להיות פה. הגעגוע הוא עסקת חבילה עם הגירה.”
“זה בולשיט,” היא אומרת, בקול רועד. “בעצם גם פה. כל הנשים האירופאיות, המבוגרות, מטופחות במעיל צמר ונעלי עקב. גם פה יש חנויות עם מדפים מלאים בחומרי אנטי אייג’ינג. מישהו עושה הרים של כסף מהפחד שנהיה לא מספיק יפות, לא מספיק צעירות. שחס וחלילה לא נהיה מוזנחות.”
העיניים שלה התמלאו דמעות, לא של עצב אלא של זעם בוער. היא פנתה בישירות לפסיכולוגית “בת כמה את, בעצם? ארבעים? חמישים? את צובעת את השיער שלך? למה? למי?”
במסך ממול הפסיכולוגית נשמה עמוק…עמוק… ולא ענתה. “דינה, הכעס הזה הוא חשוב. תני לו מקום.”
“קראתי את וירג’יניה וולף אתמול,” אמרה דינה, מנגבת את הדמעות בגב ידה, משנה כיוון. “חדר משלך. איזה מהפכה. מתי כתבו את זה, ב-1929? ותראי איפה אנחנו. כמעט מאה שנה אחרי, ואנחנו עדיין נלחמות על הזכות לחדר משלנו. אבל החדר הזה הוא לא רק חדר פיזי, זה גם החדר בתוך הגוף שלנו, בתוך הנפש.”
היא פתחה בתנועה חדה את הטלפון שהיה מונח ליד הלפטופ. גללה לאינסטגרם, ככה, תוך כדי הפגישה, בהתרסה, ועצרה על תמונה של דוגמנית עם עור חלק להחריד, אף מושלם, איפור שאמור להיראות “טבעי” ועלה בטח אלף שקל.
“זה שטיפת מוח” אמרה בקול שקט, וסובבה את הטלפון למסך, שלא רק היא תראה את זה.
“דודה שלי,” המשיכה, קולה נשבר, “בגיל 65, מדברת איתי על בוטוקס. בגיל 65! במקום ליהנות מהחיים שלה. במקום להיות גאה בקמטים האלה, בחיים האלה שחיה. והיא אומרת לי ‘את צריכה להתחיל מוקדם, למנוע את הקמטים האלה’. כאילו…” היא נחנקה. “כאילו הקמטים הם צלקות של כישלון.”
“כל החיים שלי התרוצצתי במסלול ההחמצה הזה. עוד ריצה, עוד דיאטה, עוד מסיכת פנים, עוד בגד שאולי יעשה אותי יפה מספיק. והכל זמני, והכל על חשבון מה שהיה חשוב לי, הכל עוד תחנה בדרך להיות לא מספיק טובה.”
“את יודעת למה באמת עברתי לכאן?” שאלה, הקול שלה מוצק יותר.
הפסיכולוגית הטתה את ראשה מעט, מחכה.
“ברחתי,” אמרה דינה, וההודאה הכתה בה בכוח. “ברחתי כי חשבתי שאולי במקום אחר אני אוכל לשלוף את כל המחטים הקטנות האלה שנתקעו בעור שלי. את כל השיפוטים האלה. את כל הפעמים שאמרו לי ‘תעשי דיאטה’, ‘תסדרי את השיער’, ‘תתלבשי כמו בן אדם’, ‘תמצאי חתן לפני שיהיה מאוחר מדי’.”
היא לקחה נשימה עמוקה, דומעת שוב. “אבל עכשיו אני מבינה שהמקום לא משנה את הקולות בראש. הם עברו איתי.” היא הביטה ישר לתוך המצלמה, עיניה בורקות. “והכעס הזה שמרגישה עכשיו? אני לא אחנוק אותו יותר. אני לא אשתוק יותר. למה לעזאזל שתקתי כל כך הרבה שנים?”
השעון בצד הימני של המסך הראה שהפגישה עומדת להסתיים. דינה לקחה נשימה ארוכה. “אני אדבר איתה בסוף השבוע,” היא אמרה לפסיכולוגית. “עם אמא. לא כדי לשנות אותה, או להאשים אותה. אבל אני אגיד לה את האמת. שהיא הייתה קורבן, ושאני הייתי קורבן, ושאני לא מוכנה להעביר את זה הלאה. שמספיק.”
שעה אחרי זה והיא הרימה את הטלפון וצילמה את עצמה מול החלון. האור הטבעי של החורף הגרמני נופל על פניה, מדגיש את הקווים, את העייפות, את הקמטים המתחילים להופיע. הביטה בתמונה לרגע ארוך, ואז שלחה בקבוצה המשפחתית, עם הודעה קצרה: “זאת אני. מתגעגעת”
