רק בטיפול, אונליין, מול הפסיכולוגית, כשהן שוב חזרו לדבר על אמא שלה, היא הבינה. הבינה שכל אותן שנים שבהן תיקתקה את הלוק הכאילו מושלם, ציפורניים כל שלושה שבועות, התור נעוץ ביומן, פילאטיס לפחות פעמיים בשבוע ואז עוד אימון כח, מזרק כל שישה חודשים (לפעמים אפילו יותר מאחד, מה שצריך)— לא היו בשביל עצמה. בבטן שלה […]

אני כותבת היום 101 ימים מאז פרוץ המלחמה. היא פרצה בהלם, וזעזעה ישראלים בעולם כולו. הזעזוע נשאר, ומי שאנחנו על פני השטח שונה כל כך מאיך שאנחנו ממשיכות להרגיש בפנים. זה מרגיש לי כמו משהו שרק ישראליות וישראלים מבינים. גם בימים “היפים” של החורף, בהם היו ירידי כריסטמס וחופשת החורף, חצי מהראש שלי בכלל עם

מידע מניסיון אישי על מעבר ללונדון והליכי רישוי לפסיכולוגיות, פסיכולוגים, ומטפלים מתחומים פרה- רפואיים – קלינאיות תקשורת, מטפלות באמנות, דיאטניות, פיזיותרפיסטיות ועוד

נוודים דיגיטליים חווים אורח חיים ייחודי, לעיתים קסום ונחשק והרבה פעמים מצטלם יפה לרשתות החברתיות. אבל כמו שכולנו יודעים, אין יתרונות בלי חסרונות. היתרונות ברורים –  מצד אחד – אפשרות לנדוד, לשנות את הסביבה, לראות עולם. מצד שני – אובדן של הסביבה והשגרה המוכרת, תחושה של חיפוש, וצורך לדאוג בכל פעם מחדש למציאת המקום המתאים,

איך מגיבים לסביבה שלא תומכת בטיפול נפשי? ישנם מצבים בהם הסביבה שלנו, האנשים הקרובים לנו ביותר, נוטים לזלזל בטיפול נפשי. מצבים בהם לא רוצים לעסוק בתחום ה”רגשי הזה”. יש לזה כמובן גם היבט תרבותי. מה מקובל בתרבות, מה לא. יש משפחות שהגיעו מתרבות בהן טיפול נפשי, גילוי סודות, או חשיפה של פגיעות הייתה ממש מסוכנת.

מהי ההשפעה על הזהות הנפשית בצל הקורונה, הסגר והבידוד? ומה אפשר לעשות