איך מגיבים לסביבה שלא תומכת בטיפול נפשי?
ישנם מצבים בהם הסביבה שלנו, האנשים הקרובים לנו ביותר, נוטים לזלזל בטיפול נפשי. מצבים בהם לא רוצים לעסוק בתחום ה”רגשי הזה”.
יש לזה כמובן גם היבט תרבותי. מה מקובל בתרבות, מה לא. יש משפחות שהגיעו מתרבות בהן טיפול נפשי, גילוי סודות, או חשיפה של פגיעות הייתה ממש מסוכנת. כך למשל אצל יוצאי ברית המועצות, אנשים שחיו במשטר סובייטי.
בקצרה אומר שגם מי שמזלזל לרוב חווה כאב נפשי. הצורך להקטין את חשיבות הטיפול והקושי הנפשי יכול לנבוע מרגשות כמו פחד, חשש מגילוי, הסתרה, ועוד. לעיתים כשיוצאים למסע של טיפול נפשי, גם מערכות יחסים משתנות ועוברות שינוי (לטובה) וכך גם אפשר להשפיע על עצמך ועל הסביבה.
התייחסתי בצורה מפורטת יותר לשאלה הנוגעת לטיפול נפשי עבור יוצאי ברית המועצות. תוכלו לקרוא את תשובתי במסגרת פרוייקט שאלות ותשובות של החטיבה הקלינית במועצת הפסיכולוגים. תוכלו לקרוא את השאלה והתשובה בלחיצה כאן או בהמשך הפוסט.
שאלה
אני ממשפחה שעלתה מברית המועצות. כשאני מעלה את הנושא של קושי נפשי לטיפול פסיכולוגי אני מקבלת בדרך כלל אמירות מזלזלות.
ממה שאני שומעת זה לא ייחודי למשפחה שלי, אלא ממש מאפיין תרבותי.
האם פסיכולוגים קליניים בארץ לומדים על מאפיינים תרבותיים של יוצאי ברית המועצות? האם יש פסיכולוגים קליניים דוברי רוסית? מה לגבי טיפול ציבורי בשפה הרוסית?
תשובה
אנונימית יקרה,
את פותחת וכותבת שהדרך בה מתייחסים בקרב משפחתך לבריאות נפשית, משפיעה עלייך ומעסיקה אותך. תשומת הלב שלך לנושא טבעית, מכיוון שהמקום הראשוני בו אנו גדלים, המשפחה, הוא המעצב את התפיסה לגבי נושאים רבים בחיינו. אנו יודעים כי בבתים שונים היחס לקשיים נפשיים נתקל בתגובות שונות. תגובה של זלזול היא תגובה קשה, שכן היא מפחיתה מהערך של חוויות פנימיות ומהיכולת להשפיע עליהן. זאת למרות שאנו יודעים שתהליכים פסיכולוגיים ורגשיים, הם העומדים בבסיס התפקוד של כולנו. לכן עוד בטרם אתייחס לשאלות, חשוב לי לדבר על התיאור שלך בנוגע לזלזול.
מה עושים כשמקבלים תגובה כזו מאנשים שדעתם חשובה לנו?
אני מציעה להתיחס לכך מתוך התבוננות שיש בה חמלה כלפיהם. שהרי, גם מי שמזלזל נולד עם נפש ותחושות, ולכן, ברוב המקרים, בדרך כזו או אחרת, גם הוא חש כאב וקושי נפשי. הזלזול כלפי הצורך לתת מקום לכאבים הללו ובמקרה הצורך לקבל עבורם עזרה, ככל הנראה מופנה פנימה כמו שהוא מופנה החוצה, אלייך. בהקבלה, ניתן גם לזלזל בקשיי שמיעה או קוצר ראייה, למרות שלמזלנו, כיום זה פחות מקובל. אבל לבסוף, מי שזקוק למשקפי ראייה או מכשיר שמיעה צריך להרכיב אותם, ויסבול בלעדיהם. כך יש לעסוק גם בקושי נפשי. ניתן להתעלם ולזלזל עד מידה מסויימת. בסופו של דבר, מי שסובל – ראוי וכדאי שיקבל טיפול פסיכולוגי. תגובות מזלזלות מעידות לעיתים על תפיסה אשר מכשילה את אלו שמגיבים כך, וכדאי להבין זאת לגביהם.
חשוב גם לומר כי היחס של זלזול בקושי נפשי, איננו ייחודי רק ל-“יוצאי ברית המועצות”, אלא מאפיין קבוצות חברתיות, ותרבויות, אשר מקדשות “עשייה” ופחות נותנות ערך ומשמעות לתהליכים רגשיים והתבוננות פנימית.
מקובלת בקרב פסיכולוגים ההבחנה בין חוויות אשר דורשות להיות-נוכח – הוויה (being), ובין וחוויות הדורשות להיות בעשייה (doing). חלקים ניכרים בתרבות המודרנית מקדשים מאד עשייה, ואכן ליכולת להיות בפעילות ובעשייה יש יתרונות רבים. אך לצד זאת, האפשרות לנוכחות בהוויה, שבבסיסה היכולת להתחבר לחלקים נפשיים עמוקים ואותנטיים, חשובה לא פחות. להיות בהוויה הפנימית, מאפשר להתבונן על קשיים מרגשים פנימיים, להיות במגע גם עם מה שאיננו קל, ומתוך כך למצוא גם מרפא ותיקון וגם לחיות חיים עשירים יותר. היכולת להימצא בשני המצבים הללו, doing and being חשובה לבריאות הנפשית.
כפי שציינתי, תרבויות רבות, ובהן כנראה גם התרבות השלטת בברית המועצות ייחסו משמעות רבה בעיקר לעשייה. ייתכן שבתרבות כזו, מפגש קרוב עם חולשות או כאבים נפשיים הייתה בלתי אפשרית או מסוכנת בתקופות מסויימות בהיסטוריה, ובתוכה התעצבו אנשים שהפנימו זאת. מתוך כך המחשבה על טיפול פסיכולוגי אשר מהותו קירבה לאדם אחר וחשיפה של תוכן נפשי פרטי, עשויה להיות מרתיעה.
למזלנו היום הסתייעות בטיפול פסיכולוגי מקצועי היא חוויה מיטיבה, מקובלת, ושברוב המקרים גם מביאה איתה הקלה רבה, ולכן, אני מעודדת אותך להסתייע כמידת יכולתך בטיפול נפשי.
וכעת ברצוני לענות ישירות לשאלותיך:
האם פסיכולוגים קליניים בארץ לומדים על מאפיינים תרבותיים של יוצאי ברית המועצות?
בתוכנית הלימודים של לימודי התואר הראשון והשני בפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות ישנם קורסים והתייחסויות למאפיינים רב תרבותיים ותתי-תרבויות, שונות ורבות, והשתייכות אליהן. עם זאת, למיטב ידיעתי, אין תוכנית לימודים ספציפית אשר מתייחסת ליוצאי ברית המועצות כתת תרבות “ייחודית” (כך שלומדים עליהם יותר מקבוצות אוכלוסייה נוספות).
ישנם בהחלט פסיכולוגיות (ופסיכולוגים) קליניות דוברות רוסית. חלקן בעצמן משתייכות לאוכלוסיה של יוצאי ברית המועצות. מאופי הדבר, הן גם מכירות את האוכלוסיה ואת הרגישות התרבותית.
עם זאת, כשם שלא כל פסיכולוגית מכירה באופן אישי בעצמו את תנאי החיים של כל המטופלים, אך ההכשרה והיכולת להעמיק מאפשרת מתן טיפול במצבים מגוונים, כך גם במקרה הזה. מכיוון שבמדינת ישראל שבה ישנה אוכלוסיה גדולה שעלתה מברית המועצות, רוב הפסיכולוגיות פגשו לאורך שנות עבודתן וההכשרה הארוכה עולים מברית המועצות ולמדו גם כך על המאפיינים התרבותיים. בנוסף, כפי שאמרתי היחס ה”מזלזל” לנושאים רגשיים מאפיין אוכלוסיות שונות שפוגשים במהלך העבודה. היחס הזה הוא רק חלק מה”פאזל” הנפשי שמאפיין מפגש טיפולי עם אדם אחר. וההכשרה לעבוד כפסיכולוגית מאפשרת להתייחס באופן אישי למה הוא היבט תרבותי ומהו מאפיין אישי באישיות של האדם שפוגשים.
מה לגבי טיפול ציבורי בשפה הרוסית?
במוסדות הציבוריים והפסיכולוגיות (והפסיכולוגים) העובדות בהן, אין למיטב ידיעתי תקנים אשר מוקצים לטיפול בשפה הרוסית. אבל, מאד ייתכן שתהיה במוסד הציבורי אליו את פונה פסיכולוגית הדוברת רוסית טובה. מטבע הדברים היא (או הוא) תשמח לסייע למטופלים הזקוקים לתקשורת בשפה שהם דוברים בה. ניתן כמובן גם לשאול ולבקש זאת בעת פנייתך.
התשובה נכתבה על ידי הפסיכולוגית דר. שני וידרגורן כחלק מפרוייקט שאלות ותשובות
Photo by Noah Buscher on Unsplash