מלאני קליין, הייתה פסיכואנליטקאית רבת פעלים. בין היתר, קליין ייסדה או מיסדה את תחום הטיפול בילדים באמצעות משחק. אישה שהשיח עליה מלא להט לעיתים קרובות, בעיניי בזכות היותה מהפכנית בתחום, וכנראה גם כזו שהיו בה המון להט לעשייה שלעיתים גם מביא להתנגחויות. (המעוניין לקרוא יותר עליה מוזמן לעיין בהקדמה של שוקי דורבן לספר המאגד כתבים נבחרים שלה בהוצאת תולעת ספרים, והנה הערך על חייה בויקיפדיה).
קליין העניקה, יצרה ופיתחה יסודות חשיבה רבים משמעותיים לפסיכואנליטקאים ולפסיכותרפיסטים, ובוודאי לכל מי שעובד עם ילדים. זאת דרך המשגות משמעותיות, וטכניקות שיצרה וגיבשה אל התחום. בעיניי היא יוצרת, ויצירותיה הם עושר אדיר של מושגים ותיאוריות שחיות עוד שנים רבות אחריה. בפוסט הזה, אני רוצה להתמקד בכמה מחשבות שהתעוררו בי בעקבות קריאת מאמר שלה בשם “אהבה, אשמה ותיקון” שפרסמה ב1937. אדגיש ואסייג, כי מדובר בהרהורים שלי במהלך הקריאה, לא בסיכום מקיף של דבריה בכלל או של מאמר זה בפרט.
ראשית קליין פותחת ומדברת על אהבה אשמה ותיקון למול “שנאה, חמדנות ותוקפנות” (נושאים מרתקים אשר גם בהם היא עוסקת רבות). קליין מנגידה את הרגשות של השנאה והתוקפנות כהיבטים מנוגדים של האהבה והתיקון. בכך היא איננה צובעת את אחד מהקצוות כ”טוב” בעוד את מה שמנוגד לו כ”רע”. היא נותנת לגיטמציה לרצף הזו שבו ישנם רגשות עזים ומנוגדים. בעיניי קליין מתייחסת לתינוק, לילד ולמבוגר כאדם מורכב שנמצא בתנועה בין דחפים אנושיים עזים. דחפים של תוקפנות, קנאה ושנאה מצד אחד, למול הרצון לתקן, לאהוב ולהרגיש אשמה על מה שהוא מרגיש כאשר הוא רוצה להרוס, לקלקל, לגנוב. קליין כותבת רבות ובצורה נרחבת על כך, ולא לחינם היא פותחת מאמר זה בהדגשת יחסי הגומלין. התנועה בין דחפים מנוגדים היא תנועה שניתן לראות גם בחיים האמיתיים וכמובן במהלך טיפול פסיכותרפויטי. לעיתים קרובות הרצון לתקן אירועי חיים ראשוניים או האשמה על דחפים ועוצמתם הופכת לכח מנחה ואף מארגן בצורה משמעותית בחיים של אלו הניגשים לטיפול.
בהמשך ישנו דיון משמעותי ומרכזי בחלקים מוקדמים של החיים ובדרך בה קליין ממשיגה את התפתחות הדחפים בינקות. חלק זה הוא חלק משמעותי מהגותה של קליין. מכיוון שבפוסט הזה אני מציעה הרהורים קלילים משלי, אני מדלגת בכתיבתי על הסקירה המעמיקה של חלק זה, והקוראים המעמיקים מוזמנים בחום לקרוא את המאמר המקורי.
בחלק מהמאמר העוסק בתחושת אשמה לא מודעת, ובאהבה אשמה ותיקון קליין מדברת בעיניי על הדינמיקה ביחסים בינאישיים עם הקרובים לנו. היא כותבת “כאשר אנו מזהים בתוכנו דחפים של שנאה כלפי אדם אהוב, אנו חשים דאגה או אשמה”. כאן היא מתארת כיצד לעיתים כבר בינקות המוקדמת ממש, מתעוררים פחדים בתגובה למערכת היחסים הראשונית עם האם (או המטפל העיקרי). זה יכול להיות פחד שלא לספק את ההורים, או פחד שמא האהבה שנותנים להורים אינה מספיקה. אני מדמיינת זאת לעצמי כמעין חוסר תיאום. ינקות בה בתוך הקשר בין ההורה (המטפל\ת העיקרי\ת) לבין התינוק\ת אין סינכרון ותיאום שמתאים לשני הצדדים. בשל כך נוצרה מעין הטבעה ראשונית, שבה התינוק\ת חשים לא בסדר. עם אותה אשמה מתנהלים אל תוך הילדות ובמהלך הבגרות. אני מדמיינת לעצמי את הצורך לאהוב כצורך משמעותי. הצורך לאהוב הוא בסיסי, ולכן בשל הצורך לאהוב הנפש, גם הנפש הינקותית, מוכנה לעשות הרבה מאד ובתוך כך גם לסבול למען אותו אדם אהוב.
בעיניי אותה עשייה למען האחר, מתוך אהבה או אשמה, היא חלק ממה שמניע את העולם ואת היחסים הבינאישיים שמסביבנו. אך, לעיתים קרובות העשייה הזו עצמה מתרחשת מתוך שיחזור לא לגמרי בריא. כך נוצר מחדש גילום של אותו חוסר כיוונון, מכיוון שזה מה שהנפש מכירה. זהו מצב בו האהבה, מלאת הכוונות הטובות, מתערבבת עם תחושות שקשורות בפחד, בלהיות קורבן, בלפצות מישהו על משהו. לעיתים קרובות, אין צורך באותה הקרבה או פיצוי, והצורך הפנימי לעשות זאת נובע מתחושות שנחקקו ונטמעו בילדות המוקדמת. זה חלק ממה שראוי לגשת אליו במהלך הטיפול, וההמשגה הזו מסייעת לחשוב על השינויים שטיפול מעמיק יכול לחולל. כך לעיתים אני חושבת שטיפול טוב, מטרתו לאפשר את האהבה, רגשות האשמה על הזעם והתוקפנות, והתיקון לכך, בדרך מסתגלת יותר.
התייחסות בטקסט והמלצה חמה לקריאת המקור:
דורבן, ש. (2002). על אהבה, שנאה וחרדה – מבוא לחשיבה הקלייניאנית. בתוך מלני קליין, כתבים נבחרים. תולעת ספרים.
קליין, מ. (1937). אהבה אשמה ותיקון בתוך מלאני קליין – כתבים נבחרים (ע”מ 53–95) תולעת ספרים.