אני כותבת היום 101 ימים מאז פרוץ המלחמה. היא פרצה בהלם, וזעזעה ישראלים בעולם כולו.
הזעזוע נשאר, ומי שאנחנו על פני השטח שונה כל כך מאיך שאנחנו ממשיכות להרגיש בפנים. זה מרגיש לי כמו משהו שרק ישראליות וישראלים מבינים. גם בימים “היפים” של החורף, בהם היו ירידי כריסטמס וחופשת החורף, חצי מהראש שלי בכלל עם החטופים בעזה, עם הכוחות בשטח שאולי יורד עליהם גשם, ובימים גרועים במיוחד, עם ה”הותר לפרסום”.
אני גרה בלונדון, אבל הלב שלי גר בארץ. ותמיד כנראה יהיה, בין אם נמצאים ברילוקיישן שנתיים, שש או שמונה עשרה שנים. להיות ישראלים זה משהו שמרגישים בתוך הורידים, זו שותפות גורל שהיא מעבר לשפה העברית.
את המלחמה אנחנו חווים כל אחד בדרך שלו, אבל מרגישים אותה בבטן גם ברילוקיישן. החל מההתגייסות בתקופה הראשונה, התרומות, גיוס הכספים והציוד. ודרך התגובות מהקולגות, החברים או מי שחשבנו שהם חברים והתאכזבנו, מול עולם שהגיב לא כמו שציפינו למקרה הנוראי של השביעי באוקטובר, שאנחנו עדיין מעכלים.
ישראלים וישראליות ברילוקיישן הם קבוצה מיוחדת שמתמודדת נפשית עם מלחמה בתוך הבית שלנו, בזמן שהבית האמיתי שגרים בו נראה (כאילו) ממשיך כרגיל. אבל אנחנו יודעות שזה לא המצב.
כחודשיים מפרוץ המלחמה, פנה אליי תומר מיכלזון, עיתונאי מ”כאן” שהקיבפודקאסט מיוחד בשם “איך ממשיכים” שכולו עוסק בהתמודדות הנפשית מאז השבת השחורה, פנה אליי, בתור פסיכולוגית ישראלית ברילוקיישן לדבר בדיוק על זה –
איך אנחנו -הישראלים ברחבי הגלובוס – ממשיכים את החיים שלנו. כפסיכולוגית קלינית ישראלית שעובדת עם ישראלים בכל העולם, דיברנו על כמה היבטים:
- המאפיינים האישיים של החיים בחו”ל – האם יש לנו קהילה? האם יש לנו קשר עם ישראלים? מה המיקום הגיאוגרפי?
- איפה נמצא ה”בית” הנפשי שלנו?
- החיים הוירטואליים, שנהיו חלק משמעותי מהחיים היום, אבל החשיבות של הימצאות פיזית באותו מרחב שבו נושמים יחד
- שינויי הזהות שלנו – החלקים הישראלים והיהודים לעיתים היו זניחים, והתחושה שלי שעכשיו, הם יתעצמו מתוך המלחמה
- ועוד…
מוזמנות ומוזמנים להאזין לפודקאסט
